ע"ב 1549/01 ברבורו חניתה - יגאל קם, ניתן ביום 2.3.2003.
עובדות
יגאל הינו סוכן ביטוח וחניתה התקבלה לעבוד אצלו כפקידה במשרדו מיום 1.10.2000 עד יום 11.1.2001. חניתה עבדה לפי שעות ושכרה, בתקופה הרלבנטית, היה 20 ש"ח לשעה. הוסכם עם חניתה על 4 שעות עבודה ביום, אולם מדובר היה בסידור גמיש (לפעמים עבדה 3 שעות ולפעמים 5 שעות). חניתה התקבלה לעבודה לבצע עבודות מזכירות פשוטות. היא לא ביצעה את החלק הארי של המטלות שהוטלו עליה, אם במתכוון ואם מחמת רשלנות - ויגאל היה חייב לבזבז מזמנו, על מנת לתקן את הליקויים שגרמה.
חניתה הגישה תביעה נגד יגאל לשכר עבודה ודמי נסיעות עבור חודש דצמבר 2000 ועבור 11 ימים בחודש ינואר 2001 ויגאל הגיש תביעה שכנגד, לחיוב חניתה בתשלום נזקים שנגרמו לו בגין אי עבודתה של חניתה במהלך תקופת היחסים ביניהם.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק
משהופיעה חניתה לעבודה וביצעה חלק מהעבודה, שכללה, כנראה, נוכחות פיסית במשרד וקבלת שיחות טלפון, זכאית היא לשכר המוסכם. אין בעובדה כי חניתה לא עשתה את מלוא העבודה ואף לא את חלק הארי שלה, כדי לגרום לשלילת השכר המוסכם.
חניתה עבדה בחודשים דצמבר וינואר 30 ימי עבודה. מאחר ולענין שעות העבודה שעבדה, היה מדובר בסידור גמיש, על חניתה להוכיח במדויק את מספר שעות העבודה שעבדה, על מנת שניתן יהיה לפסוק סכום מדויק - שכן אין להסתמך על ממוצעים. חניתה לא הצליחה להוכיח מתי ובאיזו תדירות עבדה מעבר ל-3 שעות ולכן לענין זה, אין לחייב את יגאל לשלם לחניתה אלא עבור 3 שעות בלבד, שזה המינימום שעבדה בכל יום. לאור האמור, חניתה עבדה 90 שעות ועל כן זכאית לשכר ברוטו של 1,800 ש"ח ולהוצאות נסיעה בסך 288 ש"ח ובסך הכל ל-2,088 ש"ח. מאחר ושכר העבודה לא שולם מתוך מחלוקת של ממש, כעולה מהתנהגותה הפסולה של חניתה, יגאל לא יחויב בפיצויי הלנה. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.2001.
יובהר כי בענייננו אין מקום לדון בהוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, בענין אופן ניכוי או קיזוז נזקים משכר עבודה, מאחר ויגאל לא טען כי רשאי הוא לקזז נזקים משכר עבודה אלא טען שכלל לא מגיע לחניתה שכר.
לענין התביעה שכנגד - אמנם יגאל לא הוכיח נזקים מדויקים, אך בנסיבות הענין ניתן לפסוק לו פיצויים גם ללא הוכחת נזק ממוני, בשל אי-הנוחות שנגרמה לו עקב תיקוני הליקויים שהתגלו בעקבות העבודה הלקויה של חניתה ואבדן הזמן, בין אם מדובר בזמן שהיה מקדיש לעבודה אחרת ובין אם למשפחתו. לעובד חובת נאמנות כלפי המעביד וחובתו לבצע את העבודה בנאמנות. משלא עושה כן, קמה עילה לטובת המעביד כלפי העובד. משלא הוכחו נזקים מיוחדים בנסיבות הענין, יש להעמיד את הנזקים שיש לחייב בהם את חניתה בסכום השכר והנלווים אשר בית הדין פסק לחניתה, דהיינו סך של 2,088 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.2001.
סוף דבר - הן התביעה והן התביעה שכנגד התקבלו. אין צו להוצאות.
הילה פורת, עו"ד – עורכת אתר קול העבודה www.hilaporat.co.il
