סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – החוק), קובע כי: "אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד, בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות".
בדב"ע לא/1-3 ישראל ודן בר אדון נ. שמחה ג'רד, נקבע כי ברצותו למנוע מהעובד לדחות את לקיחת החופשה, אסר המחוקק בסעיף 7 לחוק, צבירת חופשה בלתי סבירה, אפילו בהסכמת המעביד.
אם צבר בניגוד לחוק, מקפח העובד את זכותו לחופשה שהיה עליו לקחת במועד הנכון - וזוהי הסנקציה המוטלת עליו ע"י החוק כדי להביאו לכך שייקח את החופשה במועדה. אך, צבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על פי החוק, שכן אין עובד יכול "לקחת" מה שלא ניתן לו ואין הוא יכול לצבור מה שאינו יכול "לקחת".
בע"ע 1365/04 זאב אפיק נ. משרד התשתיות (ניתן ביום 13.12.2005 בבית הדין ארצי לעבודה), נידון מקרה של עובד שבמשך שנות עבודתו לא ניצל את ימי החופשה שעמדו לזכותו למרות שהיה מודע לכך, שלא מאושרת לו צבירת ימי חופשה ועליו לנצל את אשר נצבר פן לא יקבל פדיונו.
בית הדין הדגיש את חשיבות יציאת העובד לחופשה לשם התרעננות והחלפת כוח (זכות סוציאלית), בדומה ליום המנוחה השבועי, ופסק כי במקרה שהעובד העדיף שלא לנצל ימי חופשה צבורה, על מנת להמירם בכסף בתום יחסי העבודה, יש לדחות את תביעתו הכספית לתשלום פדיון ימי החופשה האמורים.
לפיכך, יש לבדוק את נסיבות המקרה הספציפיות של כל עובד, על מנת להכריע בשאלת זכותו לפדיון ימי חופשה שלא ניצל.
יש לציין כי כל הנאמר לעיל מתייחס לחופשה הקבועה בחוק. לגבי חופשה מעל למיכסה שבחוק, צבירת החופשה תהיה במידה ובסייגים העולים מהחוזה.
מתוך אתר קול העבודה בהנהלת עו"ד הילה פורת www.hilaporat.co.il
